תוכן

ד) והנה נתבאר אשר ראש דפרצוף הפנימי דעתיק שהוא בחי׳ גלגלתא דמ״ה, מתחיל מפי הטבור דא״ק ופה דראשו בקרקע אצילות. ופרצוף החיצון דעתיק מתחיל מסיומא דגופא דא״ק. וכן א״א שהוא בחי׳ עינים קומתו שוה עם פרצוף חיצון דעתיק. ופרצוף או״א שהוא בחי׳ אזנים מתחילים מפה דראש דא״א. ופרצוף זו״ן שהם בחי׳ חוטם ופה מתחילים מפי הטבור דא״א. אמנם כל אלו מתפשטים לפי עצמם בראש וגוף, ופיותיהם מסתיימים בשוה בקרקע אצילות. אלא שיש חילוק בין עתיק לשאר הפרצופין, כי בה״פ א״א ואו״א וזו"ן רק פה דפרצופים הפנימיים מסתיימים לקרקע אצילות, משא״כ פרצופים החיצונים דכולהו יוצאים לגמרי לבר מאצילות, כי קומתם מתחילה מתחת לקרקע אצילות. משא״כ פרצוף עתיק, אשר גם החיצון שלו מתחיל מפה הכללי דנקודים שהוא סיומא דגופא דא״ק. ונמצא ג״כ פה דראש עתיק החיצוני שהוא בקרקע אצילות בשוה עם פה דהפנימי שלו, ורק גופו יוצא לבי״ע כמבואר. וזה שאמרנו לעיל באות א׳ ד״ה אמנם, בענין שאצילות ובי״ע נבחן לראש וגוף, כמ״ש הרב בע״ח שער מ״ז פ״ב אשר זה יתכן בפרצוף עתיק לבד, משא״כ בשאר ה״פ נוהג כלל זה רק בפרצופין הפנימיים שלהם, משא״כ בחיצונים, שהרי גם ראשם נמצא בבי״ע כמבואר לעיל.
והנה המעיין שם בע״ח שער מ״ז פ״ב, יראה בעליל שהרב מדבר שם בה' פרצופי אצילות, וכוללם יחד שהם ראש אחד, והמסך שבין אצילות לבריאה ה״ס הפה הכללי דה״פ אצילות, שאור העליון מכה במסך הזה ויוצאים האורות לבי״ע בסוד קול ודיבור היוצא מהבל הפה על ידי הכאת שפה אל שפה ושינים אל שינים עכ״ל עש״ה. שזה קשה לכאורה לפי המבואר שרק הפה דפרצופים הפנימיים מסתיימים באצילות ולא הפה של הפרצופים החיצונים, גם נודע שעיקר השליטה הוא לפרצופין החיצונים שהמה הנגלים, משא״כ הפנימיים המה נסתרים ואינם נגלים לעולם זולת על ידי פרצופין החיצונים בסוד הזווג, כמ״ש באריכות בפמ״ס דף רע״ב אות ט״ו עש״ה. וזהו ודאי שצריך ביאור גמור.